יום רביעי, 8 במאי 2013

בתורה הקדושה כתוב בסוף פרשת העריות: 
וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם - בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, 
כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם...


פרשת העריות, הנמצאת בפרשתנו פרשת אחרי מות קדושים (סוף אחרי)  היא הפרשה הנקראת בתורה ביום הכיפורים.
פרשיה זו מופיעה אחרי פרשת "בזאת יבוא אהרן אל הקדש" - והשעירים - החי ולעזאזל שנעשים בכל שנה ביום הכיפורים - הוראות התיקון שבאים לאחר מות שני בני אהרן. וכן לאחר ההוראה לאכילת בשר כקרבן, איסור אכילת דם, ומצוות כיסוי הדם.

וחוזרת התורה ומזהירה על העריות והתועיבה בפרשת ההבדלה ממצרים, בסוף פרשת קדושים:
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי - וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,
וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ - אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ.

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם -
כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.
וָאֹמַר לָכֶם:  
  אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם!
  וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ -
  אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
  אֲנִי ד' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.

ובכן, הארץ שהקב"ה נותן לנו, תהילה לאל, היא ארץ שעלולה להקיא אותנו אם נעשה תועיבות,
וסגולתה הטובה, השבח שלה היא שהיא "זבה" חלב ודבש - הנובעים ממנה כביכול. 

החלב והדבש - לפחות אם נדבר על דבש הדבורים, הם שניהם מאכלים שנועדו לתינוקות. הדבש הוא מזון מרוכז, פחמימה מרוכזת, בעלת כח רב, וגם בעלת סגולת שימור מחיידקים, תוצר של הצוף, הנאסף על ידי הדבורים לצורך הזחלים שיבקעו מהביצים. ואילו החלב הוא נוזל חלבוני המכיל גם הוא מזון וכל הנדרש להתפתחות התינוקות - הגדיים הטלאים והעגלים - בהמות המאכל הכשרות. 

אחת הגישות המדעיות לגבי ייחוד האדם והתפתחותו באופן טבעי הוא מצבו ה"ילדותי" המתמשך. לעומת רוב בעלי החיים והצמחים, ש"כבר יודעים"  מה עליהם לעשות וכיצד להתמודד עם העולם, ברגע שהם "מתבגרים" - וכך גם מקבלים צורת פנים וגוף "מבוגר", הרי שהאדם נשאר כל חייו עם תווי פנים וצורת גוף "ילדותית" וממשיך ללמוד ואף לשחק זמן רב. 
במידה פחותה, כך גם הקופים והלוויתנים, ובמידה מסויימת גם הפילים - ואולי גם בעלי חיים נוספים, כמו התוכים. זאת לעומת התנהגות מקובעת, "תגובתית" ובלתי נשלטת של בעלי חיים ירודים.  

דוגמה לחיה נדירה שאינה עוברת לשלב הבגרות, היא האחולוטל - סוג של סלמנדרה ממקסיקו, שבסכנת הכחדה. 

אמנם התנהגות ילדותית לגמרי במבוגרים - ובעיקר התנהגות ילדותית חברתית - אינה רצויה, ואנשים הממשיכים להתנהג כילדים נקראים בפינו "שוטים", לעתים בעקבות מחלת נפש ובאופן עממי נקראים "מפגרים". כך גם נרקיסיזם - אהבה עצמית חולנית, נחשבת מחלת נפש הבאה מאותו המקור. ובכל זאת, העולם המערבי, ובעיקר העולם המלומד מכיר טובה לתופעת הילדות הנמשכת: נאוטניה בלע"ז, או יובנליזציה - תחום בחקר התפתחות החי - (ובלע"ז ביולוגיה אבולוציונית).  

בנוסף למראה הפחות חד ותוקפני של בוגר האדם, מראה "תלותי", יש תכונות ילדות, שאותן התרבות המלומדת מוקירה: בעיקר יכולות הלמידה של ילדים - למשל קליטת שפות חדשות, ומיומנויות חדשות. היכולת לסלוח ולשכוח במהירות. פחות פחד ויתר סקרנות. לפחות ככל שזה נוגע לגילויים וחקר, וכל עוד אין בזה פגיעה חסרת אחריות באחרים. כך גם ההקשבה של ילדים והרצון הטבעי שלהם להכיר ולהיקשר לאמו, אביו  או לאדם קרוב, ולהבין אותה ואותו באופן עמוק ואמיתי.  האדם המבוגר המסוגל לכל אלה נחשב לחכם. תכונה שעדיין מוערכת בתרבות העכשיוית, ובוודאי בתרבות היהודית. 

אמנם קודם לסוף הפרשה אמר לנו הקב"ה
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם
וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן
וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ
- אֲנִי ד' !

אך חז"ל מסבירים לנו:  זקן - נוטריקון זה קנה חכמה.[להשלים מקור]
אם כן, הזקן - הוא זה שהמשיך ללמוד כל ימיו, וכפי שרבי אלימלך מליז'נסק הסביר 
    ואברהם זקן בא בימים [להשלים מקור]
  - בא, וכל ימיו אתו, כלומר ניצל את כל ימיו במלואן 
[להשלים מקור]

ג'ון באאז כתבה את השיר להשאר צעיר לנצח [Let it be - באותו הקונצרט], ושרה אותו במדינת ישראל, ולכבוד המדינה, לקראת כינון השלום עם מצרים, לפני ששינתה את טעמה על פי האופנה המעלילה עלינו כי זנחנו ואף פשענו בערבים תושבי יהודה, שומרון, הגולן ועזה, ובעצם כל תושבי ארץ ישראל שבין הירדן לים התיכון. 

ואכן יש משהו מנוול ואולי גם מנובל בזיקנה, בייחוד זו המופלגת,
כמאמר בסוף פרק שלישי של מסכת אבות:
  בֶּן מֵאָה
  - כְּמִי שֶמֵּת וְעָבַר מִן הָעוֹלָם.

וכדברי קהלת: 
  וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר: אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ!
  עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר, וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים, וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם.
  בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל,
    וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת - כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת - בָּאֲרֻבּוֹת.
    וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה,
    וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר.
 
  גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ! וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ!
    וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה...
    כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ,
    וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים.

  עַד אֲשֶׁר לֹא ירחק [יֵרָתֵק] חֶבֶל הַכֶּסֶף,  וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב,
     וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ,  וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר!
     וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה,
     וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

  הֲבֵל הֲבָלִים!! אָמַר הַקּוֹהֶלֶת,
  הַכֹּל הָבֶל!!

ובדיוק מסיבה זו קהלת מסיים אחרת את דבריו. 
 סוף דבר - הכל נשמע. 
שמע - קבל על עצמך עול. כשור למשא. השור לא חש בזה כלל, מרוב עוצמה וכוח. 
אלף - הוא האלוף, הוא השור. הוא הדבר הראשון, והוא הדבר הלמד. בו מתחילים. 
שמע - הריני מקבל על עצמי עול מלכות שמים. 
אל מלך נאמן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה